<h1>תמים דעים להראב"ד סימן רל"ז</h1>
<h2>דף כ.</h2>
כתב הרב אלפס ז"ל. תנו רבנן מבטא שבועות כו' עד וקיימא לן כרבא. כתב הראב"ד ז"ל, האי פיסקא לאו דסמכא, דאביי ורבא לא פליגי אלא לענין קרבן דלאביי דאמר מתפיס שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ומחייב עליה קרבן דה"ל כעובר על שבועת ביטוי ולרבא לא מחייב קרבן. אבל לענין איסורא מודו דמתפיס בשבועה איסור בל יחל אית ביה, דהא מודה רבא במתפיס בנדר דאית ביה איסור בל יחל, מ"ט דכתיב כי ידור נדר משמע ידור בדבר הנדור דהיינו התפיסה בנדר, גבי שבועה נמי דכתיב או השבע שבועה דמשמע נמי התפסה בשבועה וכתיב בל יחל אתרוויהו, הילכך מבעי לן למימר דלא פליג רבא אלא לענין קרבן בלחוד. והכי נמי מסתברא מדקאמרינן אביי אמר כמוציא שבועה מפיו, ורבא אמר לאו כמוציא וכו' ולא קאמרינן אביי אמר חייב ורבא אמר פטור אלמא לענין איסורא לא פליג רבא ותו לא מידי.
<h2>דף כה:</h2>
כתב הרב אלפס ז"ל בפסקא, איתמר שבועה שזרק איש פלוני צרור וכו' עד סוף עם שבועת העדות ועמדה הקושיא. כתב הראב"ד ז"ל, פירושא דסמכא דהיכי מקשינן ממאי (דכלים) [דסליק] אדעתייהו דרבנן דסברי למימר קמיה דאביי לאיחייובי עליה תרתי אמלתיה דאביי דאמר דאין לשבועות בטוי בשבועת העדות שום עסק, והא אביי דהוא מריה דשמעתא אהדר להו לרבנן לאיחיובי תרתי לא מציתו למימר, וכיון דאביי אדאביי לא קשיא מידי וקא אזיל לטעמיה דלא מחייב אלא חדא, מאי נפקא לן מדרבנן דסברי למימר קמיה דחייב תרתי אטו גברא אגברא קא רמינן, הלכך לאו דסמכא הואי אלא עיקר הקושיא ממלתי' דאביי גופיה, דאהדר להו ואי במזיד מי איתא לשבועת ביטוי כלל, משמע במזיד הוא דליתא הא בשוגג איתא מיהו לא מחייב אלא חדא מכת אחת, והשתא מקשינן מדאביי אדאביי והיכי אמר דאיתא בשוגג והאמר לעיל מודה רב באומר שבועה שאני יודע לך עדות וכו'.
<h2>דף כו:</h2>
כתב הרב אלפס ז"ל, אמר שמואל גמר בלבו צריך וכו' עד והוציא פת סתם אסור בפת חטים. כתב הראב"ד ז"ל, אסור הוא בכל פת שבעולם דהכי אמרינן בנדרים [כ"ח ע"א] בענין נדרי אונסין דאמר בלבו היום ואע"ג דקי"ל דברים שבלב אינם דברים, הכא אגב אונסי' קאמר ולא מבטל ליה, שמעת מניה דבעלמא היכא דמחשבתו איתא בכלל פיו אע"ג דפיו אינו בכלל מחשבתו בתר פיו אזלינן.
<h2>דף כח.</h2>
כתב הרב אלפס ז"ל, אמר רבא נשבע על ככר ושייר וכו' עד והלכתא כאמימר. כתב הראב"ד ז"ל, שמעינן מדאמימר נשבע על ככר ואכלה כולה במזיד ולא התרו בו אינו נשאל עליה לפי שאין זה מחוסר לא מלקות ולא קרבן הילכך אית עליה עונש שבועה ולית ליה תקנתא בשאלה.
<h2>דף לו.</h2>
כתב רב אלפס ז"ל, לאו שבועה הין שבועה. כתב הראב"ד ז"ל, מסתברא דלא אתמר הכי אלא לגבי הק"ב [הקדוש ברוך הוא] דלאו דידיה שבועה הוא, אבל לגבי הדיוט לא איתמר, ואי איתמר לגבי הדיוט דוקא בדאמר להו בכונת שבועה. וכן נמי בארור כי אית ביה שבועה דוקא היכא דאמר ליה לכוונת שבועה.
כתב הרב אלפס ז"ל, וחזינן לגאון דאמר לוקה וכו' עד ומקלל את חבירו בשם. כתב הראב"ד ז"ל, אני אקיים דברי שניהם דהא אמרינן חוץ מנשבע ומימר ומקלל חברו בשם, דוקא בשם המיוחד בלבד כדכתיב קרא והפלה ה' את מכותך וכו' אם לא תשמור לעשות ליראה את השם הנכבד והנורא את ה' אלהיך. דמהאי קרא נפקא לן מלקות למקלל חבירו בשם, וכתיב ביה את ה' אלהיך, אבל בכנויין אע"ג דעובר בלא תעשה לא לקי וכן הלכתא.
<h2>דף מא:</h2>
כתב הרב אלפס ז"ל, אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים וכו' עד אסיקנא משמיה דרבא דאינו נאמן וכן הלכתא. כתב הראב"ד ז"ל, יש ספרים שכתב בהם נאמן. ואפשר לקיים דברי שניהם, שאם אמר לו בפני עדים אל תפרעני אלא בעדים וטוען הלה פרעתיך בפני פלוני ופלוני וכו' אינו נאמן, אבל אם לא הלוהו בפני עדים אלא שהוא מודה לו בתנאי זה וא"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן מגו דאי בעי אמר ליה לא התנית עמי, מיהו אם אמר פרעתיך סתם שלא בפני עדים לאו כלום הוא משום דהוה ליה תנאי ממון והא אתני בהדיא שלא יפרעהו אלא בעדים. ואי אמר אחולי אחלת לי תנאך וקבלתינהו מנאי לשון פרעון גמור נאמן משום מגו, והואיל וליכא עדים בתנאי.
כתב הרב אלפס ז"ל, ההוא דאמר לי' לחבריה וכו' עד כי היכי דלא לידחיה. כתב הראב"ד ז"ל, פי' דלא לימא ליה פרעתיך בפני עדים והלכו למ"ה ואע"ג דאסיקנא אינו נאמן מיהו חיישי בי דינא לטענה דילי' ויהבי ליה זימנא עד דמייתי להו לסהדי, ובתר דחליף זימנא נמי אמרינן ליה להיאך אחוי ליה אחריות דילמא אתו הנהו סהדי וליסהדו בפרעון, ואי אכלת זוזי דהיאך דילמא לא אפשר לאפוקינהו מינך, ואדמחוי ליה ולא מחוי קא משתמיט מיניה ולא פרע ליה זוזי, ומשום הכי אמר ליה ראובן לשמעון דכי אתו נמי סהדי אחריני ומסהדי בפרעון דיליה לא מהימניה הלכך לא מצי מדחי ליה.
כתב הרב אלפס ז"ל, ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי ק' זוזי דמסיקנא וכו' עד דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה. כתב הראב"ד ז"ל, הילכך הנך סהדי כיון דלאו עלייהו רמיא מילתא לאסהודי אימא אנשייה לפרעון ולא הוחזק כפרן. נפקא מינה דאי נפיק מבי דינא וטעין דבתר הכי פרעיה מהימן. מיהו אנן השתא זיל פרעי' אמרינן ליה משום דקיימא לן צריך לברר, ולרב ששת דאמר הוחזק כפרן לאותו פרעון תו לא מהימן למימר בתר הכי פרעתינהו וקיי"ל כרבא. כתב הראב"ד ז"ל, מדלא קאמר הוחזק כפרן אלמא חייביה במאתן בלחוד קאמר ותניא נמי הכי [ב"מ ג' ע"א] מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים ישבע על השאר. אלמא אין מחזיקין אותו בכפרן אלא על מה שהעדים מכחישים אותו, ואם תאמר ולחייביה רבא שבועה על ארבע מאה כי ההיא דר' חייא, לא דמי, דהתם בגוף ההלואה הם מעידים שיש לו מקצת ומשום הכי לא תהא הודאה גדולה מהעדאת עדים, אבל הכא אין העדים יודעים כלום לא בהלואה ולא בפרעון אלא שהכחישוהו בשאר החפצים.
<h2>דף מב:</h2>
כתב הרב אלפס ז"ל, ושמעינן מינה דהלכה כר' אליעזר בן יעקב דהא סוגיין כוותיה. כתב הראב"ד ז"ל, האי סוגיא דקא מייתי הרב ז"ל ראיה מינה למפסק הלכתא כר' אליעזר בן יעקב וקא דחי לפסקא דקמאי דפסקו והלכתא כרבנן לאו ראיה היא כלל, דהך בריא דהכא לא דמי להך בריא דפליגי ביה ר' אליעזר בן יעקב ורבנן, דההוא בריא דפליגי ביה כדאתי בטענת בריא דאבוה כגון דאמר ליה אבא פקדני שיש לו בידך מנה, ואמר לו איהו חמשין אית ליה וחמשין לית ליה, דר' אליעזר בן יעקב סבר כיון דבטענת בריא דאבוה אתי ליה מעיז הלכך משיב אבדה הוא, אבל היכא דאתי ליה בטענת בריא דנפשיה כי הכא דאמר ליה בריא לי דמנה לאבא בידך, אי נמי מנה לאבא ביד אביך דקמאי דידי אוזפיה או קמאי דידי אודי ליה במנה, כה"ג ודאי מודו רבנן דבין הוא בין אביו נשבעים כמודה מקצת, ועל האי גוונא בלחוד הוא דקא מתמה רבא ואמר מה לי הוא מה לי אבוה מ"ט בין שניהם ולא בין היורשים, יורשים דומיא דידהו מה אינהו דאתו בטענת בריא דנפשייהו אף יורשים נמי דאתו בטענת בריא דנפשייהו ולאפוקי פלוגתא דר' אליעזר בן יעקב ורבנן דאינהו אתו בבריא דנפשייהו ויורשים דידהו אתו בבריא דאבוהון ובכה"ג לא אצטריך קרא למעוטי יורשים, ותו לא מידי.
<h2>דף מד.</h2>
כתב הרב אלפס ז"ל, והלכתא המלוה את חברו על המשכון וכו' עד ולא שנא לא משכנו וכו'. כתב הראב"ד ז"ל, אנן לא סבירא לן הכי דהיכא דמשכנו שלא בשעת הלואתו כיון דקי"ל כר' יצחק דאמר קונה משכון קונה לגמרי משמע ואפילו באונסין נמי מחייב עליה, אבל אם משכנו בשעת הלואתו הוי עליה שומר שכר לאחיוביה עליה בגנבה ואבידה אבל מאונסין פטור.
<h2>דף מו:</h2>
כתב הרב אלפס ז"ל, והאי טעונא דכיתנא הואיל ולית ביה כל הני אנפי מהימן ובשבועת היסת אלו דברי גאון. ובודאי שגגה היא וליכא וכו'. כתב הראב"ד ז"ל, דברי גאון אמת ונכון הם, ולא מן הראיה שהביא מדרב יהודה דאמר ראוהו שהטמין וכו' אלא מאידך דרב יהודה האי מאן דנקיט מוגלא ותובליא כו' אלמא לא חציף איניש דעייל לביתא דחבריה ושקיל מטלטלי דחבריה אלא מהרמנא דידיה שהרי הוא נתפס עליו כגנב. מיהו דוקא היכא דעייל להתם בניחותא ובפרהסיא ואיתי' מרי דביתא בקרתא, אבל אי עייל בתורת גנב דרך גגות וקרפיפות או שמצאו נעול ושבר את המפתח או את הדלת דבתורת גזלן ומחבל נכנס כה"ג ודאי לא אמרינן משום דדמי לחטיפת נסכא דר' אבא. ולא תימא דהך דר' יהודה בדיקלא לחוד הוא דהא ילפינן מינה בבבא בתרא פרק חזקת הבתים [ל"ג ע"ב] באכילת פירות של שדה חבירו דאמר רב זביד אם טען ואמר לפירות ירדתי נאמן מי לא אמר רב יהודה האי מאן דנקיט מוגלא כו' הלכך הא מילתא דכיתנא נמי להא דמיא בבירור, ועדיפא נמי מינה דכל כניסת אדם לבית חבירו שלא בפני חבירו חוצפא יתירא היא ונתפס עליו כגנב, ואע"ג דלא שקיל מידי וכ"ש דעייל ושקיל מידי ונפיק. ותו לא מידי. והך נמי מלתא דגודרות דקא מייתי הרב ז"ל ראיה מינה לאו ראיה היא כלל מ"ט דאמרי אינהו מנפשייהו אזול לארעי'. אי נמי דאשכחינהו בדבר' ושקלינהו דליכא למימר התם לא חציף איניש אבל הכא ודאי ברור היינו דרב יהודה כדפרישנא. ועוד ראיה לדברי גאון ז"ל מדאמרינן לעיל אצל זה אומר לקוחים וזה אומר גנובים, אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, הלכך האי גברא האי דקא טעין על חבריה דפתח לחנותא דיליה בלא הרמנא ושקיל מניה כיתנא אין לך מחזיקו כגנב גדול מזה ומשום הכי לא מהימן.
<h2>דף מח.</h2>
כתב הרב אלפס ז"ל, ולפום הדין פירושו האי דאמר רב יהודה כל שהפירות בידו כו' עד דקסבר ר' יהודה דבתרי בבי ישבע בעל הבית כו'. כתב הראב"ד ז"ל, תימא לן האי פירושא טובא, בבא בתרא דחנוני, ובבא בתרא דשולחני אמאי קאמר ר' יהודה ישבע בעל הבית ויטול ואמאי קרי ליה לבעל הבית כל שהפירות בידו והלא שניהם שוין בהם בטענותיהם, זה אומר שלי הם ואני משכתים והנחתים שם, וחנוני אומר אני הנחתים שם ושלך כבר הולכת לתוך ביתך. ולא עוד אלא שטענת החנוני והשולחני בהם יותר חזקה בתרי בבי בתראי דבעל הבית קא מודה להו מיהא דאינהו הוו מרי קמאי ואיהו מידא דידהו זכה בהו, ואינהו לא קא מודו לו מידי בגוייהו, ואמאי קאמר ר' יהודה בהנך תרי בבי ישבע בעל הבית ויטול. הילכך מיבעי לי' לפרושי דבתרי בבי בתראי דחנווני ושולחני לא פליג ר' יהודה דודאי ישבע החנוני והשולחני, אלא כי פליג ר' יהודה בתרי בבי דחנוני ושולחני דת"ק סבר ישבע בעל הבית ויטול, ורבי יהודה סבר שקיל בעל הבית בלא שבועה, מ"ט מפני שהפירות והמעות ביד בע"ה הם ואעפ"י שהם צבורים ומונחים ברשות הרבים, כיון דחנוני מודה לבעל הבית דאיהו משכינהו מיני' ואנחינהו התם, וחנוני לא קא טעין עליהו מידי בגופייהו אלא אסרוכי קא מסתרך בהו בתורת משכון ולא שבק להו לבעל הבית עד דיהיב ליה מעות, משום הכי בעל הבית מוחזק בפירות ובמעות דשולחני ונוטל אותם בלא שבועה, וזהו טעמו של ר' יהודה בפירות של חנוני וכן הטעם למעות. ובמעות דשולחני פירש ר' יהודה עוד טעם אחר ואמר דין הוא שיטול אותם בעל הבית בלא שבועה לפי שאין דרך שולחני להיות נותן את המעות עד שיטול דינרו, ובידוע מכיון שנתן לו המעות כבר קבל דינרו. והיינו דאצטריך למתנא בחנוני ובשולחני, חדא להודיעך כחו דר' יהודה וחדא להודיעך כחן דרבנן.
<h2>דף מח:</h2>
כתב הרב אלפס ז"ל, חלקו השותפין והאריסין אינו יכול כו' עד ועדיין אית לי גבי' כך וכך, לא משבעינן וכו'. כתב הראב"ד ז"ל, איכא מאן דאמר למדנו מדברי הרב דבעינן בשבועת שמא דמתניתין כפירה והודאה, כי היכי דתהוי לן כעין דאורייתא אלא שהוא בטענת שמא. ומשום הכי כי אמר נתבע כבר חלקתי ולא אשתייר לך גואי ולא מידי ואע"ג דהאי קאמר לא חלקנו ושמא אית לי גבך שתי כסף לא משבעינן ליה בגזירה בטענת שמא מ"ט משום דאין כאן הודאה כלל, וכי אמרינן במתניתין כשלא חלקו נשבעין בגזרה בטענת שמא, דוקא כששניהם מודים שלא חלקו דהא איכא הודאה במה שעתידים לחלוק. ולא מחוור דלאידך גיסא משמע טפי דהא חלקו דאמרינן באו לחשבון קאמר וגמרו דבריהם כמה יש ביד כל אחד ואחד, וכשאמר הנתבע כבר באתי לחשבון עמו ולא אשתייר גבאי ולא מידי אע"ג דאמר התובע לא באתי לחשבון עמו ואית לי גביך כך וכך, אינו נשבע בגזרה על שמא אלא א"כ טוענו בריא דאיכא שבועת היסת ואגבה מגלגל שמא, מכלל דכי מודו תרוייהו דלא באו לחשבון אע"ג דקאמר האיך לא אשתייר לי' גבאי מידי משתבע בגזרה על טענת שמא, אלמא לא בעי הודאה.
כתב הרב אלפס ז"ל, ואנן לא סבירא לן הכי דגלגול שבועה דאורייתא הוא, עד דכל פלוגתא דלא איפסיקא הלכתא בהדיא, דהלכה כת"ק. כתב הראב"ד ז"ל, לא כדברי זה ולא כדברי זה, לא כדברי הראשון להחמיר בשבועה שהיא תקנת חכמים יותר משבועת התורה, דכשם שהשבועה קלה משל תורה כך הגלגול שלה קל משל תורה. ועוד מנא לי' דהך שבועה דתרין דינרין שבועה דרבנן היא, דילמא שבועה דאורייתא הוי, ולא כדברי השני דמוקי למילתא כתנאי ור' זעירא קאי כת"ק דעיקרא דמילתא הכי הוא בירושלמי [ב"מ פ"ג ה"א] אמר הריני משלם חוששין שמא שלח בה יד, ואומר אני שמא עיניו נתן בה קא בעי למימר, והכי איתא בגמרא דילן [ל"ד ע"ב], אמר נשבע אני ראה אותן מגלגלין עליו חזר ואמר משלם אני חוששין, אמר ר' יוסי לא חייבתו התורה שבועה להחמיר וכו', שמעינן השתא דאע"ג דמשתבע שבועה שאינה ברשותו, וכיון דאיכא עליה שבועה היכי מצי פטר נפשיה מן הגלגולים. מעתה היאך יכול לפרש הרב דת"ק ור' יוסי בגלגולין פליגו, ומאי חוששין חוששין לגלגולים קאמר, כלומר או ישלם הכל או ישבע על הכל והלא אי אפשר שלא ישבע ולא ישלם, אלא מסתברא דהאי חוששין דקאמר תנא שמא עיניו נתן בה קאמר ברישא דלא תימא כיון דמעיקרא הוה בעי אשתבועי באונסי' כי חזר ואמר הריני משלם תו ליכא למיחש שמא עיניו נתן בה, קמ"ל חוששים ומשביעים אותו שאינה ברשותו ומגלגל עליו כל מה שירצה, ואתא ר' יוסי למימר בין ארישא בין אסיפא כיון דאמר הריני משלם שוב אין משביעין אותו שאינה ברשותו ולא חייבתו התורה שבועה להחמיר וכו'. והשתא להאי פירושא לא קשיא ולא מידי, דר' יוסי בעסק הגלגול לא קא מיירי ולא מידי, ואפשר שמחייבין אותו או שישבע או שישלם, אלא ר' יוסי הכי קאמר אם ירצה לשלם הקרן והגלגול שוב אין משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. סליקו להו השגות שהשיג הרב ראב"ד ז"ל על הרב אלפס ז"ל, ולא הגיה כלום בהלכות בבא מציעא ובמסכת סנהדרין.
